9 אוקטובר 2021
יום שבת. לוח הזמנים הדליל שלא כבימים שבשגרה מאפשר לי לשבת שעה ולכתוב באחד מהחדרים של ספריית הקונסרבטוריון. החדר הוא נפלא – מרווח ומואר ויש בו שקט מוחלט מבורך ופרטיות, וזה בדיוק מה שאני צריך – חדר שאפשר לשבת בו בלי הפרעה ולשמוע את המחשבות של עצמך. אני מבטיח לעצמי שאשוב לכאן תכופות יותר בשביל לכתוב ולעבוד על "זמן אחד". וגם אני אוהב את הניטרליות של החדר הזה – הוא נקי ומודרני ומנוטרל מרגשות. אין בו שום חפץ אישי סנטימנטלי שמזכיר מישהו או גורם לכעס או געגוע. וכך אפשר לשבת בתוך הצחות הקוסמית הזו שלו כשל חללית במסעה אל שום כוכב ולראות איך חוד העופרת של העיפרון שחיכה לי על שולחן בקצה גרם המדרגות העולות מאולם הקפטריה אל קומת הספרייה, ואשר חידדה עבורי בנאמנות מופלאה וקפדנות שובת לב מאין כמוה עובדת הספרייה שמאחורי דלפק ההשאלה בעזרת המחדד החשמלי החדיש שברשותה – ניתן לראות עכשיו את חודו נוגע אל הנייר הצח המונח מעל משטח השולחן הלבן אף הוא בטרם יֵצא למסע איור האותיות החוברות למילים אשר הופכות למשפטים היוצאים מלב ונפש.